תוכן

א) (א"ש, רציתי לסמוך הדרוש הקטן הזה, אל האמור, להיות הענין מקושר, כאשר עיניך תחזינה מישרים. אע"פ שאני מפסיק בענין.)
כבר ביארנו, כי מן נה"י דאימא, נעשו המוחין דז"א, בהיותם מתפשטים בתוכו בבחינת קוים. והנה הנצח וההוד דאימא, תרין ירכין סתימין אינון, ואורם סתום בתוכם, ולכן מהם נעשו המוחין דז"א, שהם חכמה ובינה שבו, וגם תרין דרועין, ותרין ירכין דביה, שכל אלו הם סתומים ג"כ. אבל מן היסוד של אימא, שנתפשט בקו אמצעי דז"א, ואין בו סתום, רק בפרק העליון שבו, והוא אשר נתפשט עד החזה דז"א, אבל משם ולמטה שפי היסוד דאימא מגולה, ואורו יוצא ונגלה, לכן שם נעשה גוף ז"א, הנק' ת"ת שבו, רחב מאד, וחלל גדול בו, וכל זה מסבת אור הרב הנגלה ויוצא מפי היסוד דאימא כנז’, ולכן נשתנה הת"ת דז"א, להיותו רחב יותר מכל שאר אבריו.